חופשה קצת אחרת באיזור הכי טעים באיטליה

August 9, 2015

 

חופשה קצת אחרת באיטליה. אם תשאלו אותי, החופשה המושלמת באיטליה. בין סיום שנת הלימודים לביקור המולדת, החלטתי לנסות ולשפר קצת את האיטלקית, תוך רצון ללמוד לעומק עוד על התרבות של איזור אמיליה רומאניה, והתוצאה הייתה חוויה מאלפת ושיעור לחיים בחוות La Lanterna di Diogene, חוות קואופרטיב ובה חברים כ-15 בני-אדם המייצרים ירקות, סלמי, עשבי תיבול וחומץ בלסמי מיושן, ומגישים את כל אלו במסעדה קסומה בצל עצים, עששיות ואורות לבנים. האנשים שמפעילים את החווה, הם למעשה בוגרים של ההוסטל של ארגון “La lucciola”, שהוקם ב-1987 על ידי רופאים ומטפלים פסיכיאטריים שמאסו בשיטות טיפול קונבנציונליות, אז הם הקימו את ההוסטל הפסטורלי שבכפר מונצונו, לילדים עם תסמונת דאון, אוטיזם ובעיות פסיכיאטריות.

 

 

 
כשמגיעים הילדים לגיל 18, עומדת בפניהם האופציה להצטרף לחוות הקואופרטיב. החווה, שהוקמה בשנת 2003 על ידי ג'ובאני קוצ'י, בנה של אחת ממקימות ההוסטל ואשתו לודוויקה, מטפלת פסיכיאטרית מוסמכת, מנוהלת באופן שווה בין כל החברים בה, ללא שום היררכיה, כשכל החברים בה שותפים שווים כחוק.
"אנחנו לא יכולים לבזבז את העולם", היא המנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב על ידי ג'ובאני ולודו, "וכפי שאנחנו דואגים לייצר לעצמנו את המזון תוך מחשבה על שימור המגוון הביולוגי, כך אנחנו מאמינים שגם בני אדם הם משאב שאסור לבזבז - לחברים פה יש המון מה לתת ואין שום סיבה להוציא אותם מחוץ למעגל העבודה".
כשהתכתבתי עם ג'ובאני לראשונה, לא היה לי מושג למה לצפות: "אני מעוניינת להגיע, לעבוד ולעזור איפה שאפשר בתמורה ללינה ואוכל. האיטלקית שלי חלשה מאוד ואין לי הרבה נסיון במטבחי מסעדות אבל אני מוכנה ללמוד הכל ולעבוד במה שרק תתנו לי". בחווה התגוררתי בקרוואן ששוכן בתוך יער עם צמחי בר למאכל, חזירים לסלמי, ועיזים שנמצאות שם בעיקר ליופי. 

 

 


כך מפעיל הקואופרטיב את המסעדה מידי ערב, בלי משאיות ספקים בבוקר, בלי בקבוקי משקאות ממותקים וכמעט בלי ״Food waste״ - החברים בחווה מגדלים את התוצרת, ואת שאר המוצרים הם מביאים בעצמם מחקלאי האיזור. בימי רביעי, מגיעות דורותיה וקתרינה, שתי נשים בגילאי ה-80 מהאיזור, להכין ביחד עם החברים טורטלוני ממולאים בגבינת ריקוטה וסרפדי בר שרק כריסטיאן אמיץ מספיק כדי לקטוף, וביחד עם שרה, נדיה, אימאן ואריקה הן מכינות את הפסטה בעבודת יד. מתחיל לרדת גשם וצריך לכסות את החציר, אני הולכת עם ניקו להניח יריעה ולקשור לעצים, וכשהכלים נערמים מארוחת הצהריים אני שמה סינר ושוטפת אותם, ולודו עוזרת לי לייבש ולשים במקום, כשברקע מתנגנים שיריו של פבריציו די אנדרה שבקולו הזכיר לי את אריק איינשטיין ומעכשיו לעד יחזיר אותי לאותו המטבח. את ארוחות הצהריים והערב מבלים כולם ביחד תוך לגימת למברוסקו או בירה מקומית, ובלילה, כשהירקות בגינה האורגנית מתקררים מהחום הלוהט, אני משקה אותם יחד עם סופיה וויולה, הבנות של פיליפו הטבח, שניסו ללא הרף ללמד אותי איטלקית נגועה של מתבגרות.

 

בבוקר נדיה מכינה לכולנו קפה טעים בקנקן ואנחנו מחלקים בינינו משימות, וחוזר חלילה. בשעות הפנאי אני קוראת או רוקדת עם לונה הילדונת של החווה, או משחקת עם הגורים הקטנים של לולו הכלבה, ובראשי מחשבות מסקרנות על העתיד, ואיך ילדת עיר שכמותי מוצאת את עצמה בתוך החיים הללו והאם אי פעם ארצה לחזור לאורבניות התחרותית והמלחיצה, ואולי בכלל יש גם דרך לשלב אורחות חיים. אחרי הכל, אם מימדי ההצלחה בטיפול בילדי ההוסטל הם כל כך ניכרים (והם ניכרים), אין סיבה שלי לא יהיה מרפא.
למתעניינים לודו וג׳ובאני בונים בימים אלו חדרי אירוח (מחומרים טבעיים בלבד, עם גישה מלאה לנכים), והחדרים יהיו מוכנים כבר בספטמבר, מוזמנים להציץ>>
http://www.lalucciola.org/en/activity.html

 

 

Please reload

July 20, 2019

November 7, 2017

September 1, 2017

Please reload

© 2016 כל הזכויות שמורות למיכל לויט