איך מגדילים את אוכלוסיית הדגה ב-400% בשלוש שנים?

September 14, 2015

 בוקר. עיר הנמל ברינדיסי אשר בפוליה, ״העקב״ של איטליה, מתעוררת, והדייגים בדיוק חוזרים לחוף עם השלל. בשמורת הטבע Torre Guaceto, אשר משתרעת על-פני שטח של כ-3,100 הקטר, אני עומדת, לצד קבוצת סטודנטים סקרנים לגסטרונומיה, וצופה בדייגים הממושמעים אשר מדווחים אחד-אחד לפקח השמורה על כל דג שיצא מין המים - הסוג, המשקל והגיל המשוערך. הדגים שיאושרו על ידי הפקח, יימכרו למסעדות השכנות, והדייגים יהנו ממלוא התשלום, אך הדגים שלא יעמדו בתקן הקפדני של השמורה, יוחרמו על ידי הקונסורציום. 

 ארחיב על השמורה עוד בפוסטים הבאים, שכן היא כוללת יצרנים רבים של שמן זית, עגבניות ואפילו סבונים (!), אך לעת עתה אתמקד בשטח הימי שלה, המתפרס על שטח של כ-2,200 הקטר, ומחולק ל-3 אזורים: אזור A בו ההגבלה החמורה ביותר ואין לשחות או לדוג בו; אזור B הוא אזור לשחייה (שהזכיר לי בעיקר את חופי-הים הנקיים ומי הטורקיז הצלולים של איי אנדמן), ואזור C אשר מוגדר כאזור דיג, המותר לכ-12 דייגים בלבד, אשר חולקים ביניהם 7 סירות דיג ללא מנוע, וכן הסכמה מוחלטת לגבי חוקי הקונסורציום, ובהם: לכל דייג מותר לדוג רק יום אחד בשבוע; הדיג יעשה באמצעות רשתות מתכלות בלבד, באורך של עד כ-1 ק״מ, ולהן רווחים גדולים מספיק כדי שהדגיגים הצעירים לא ילכדו; ולבסוף, כאמור - הדיג יוגבל לסוגי הדגים שהוחלטו על ידי השמורה, כאשר את הדגים האסורים על פי חוק יש להחזיר למים, חיים או מתים, או להעביר לידי הקונסורציום.

 

לכאורה, נשמע כאילו הדייגים מפסידים מהחוקים הכביכול דרקוניים הללו, אבל ההפך הוא הנכון, ויש לכך 2 סיבות: הראשונה היא, ששתי האופציות היחידות שהועמדו בפני אותם דייגים הן לא לדוג בשטח הזה כלל, או לדוג בו ולעמוד בחוקים, ומכיוון שזו הטריטוריה בה הם היו רגילים לדוג כל חייהם, לא ממש נותרה להם ברירה. הסיבה השנייה נותנת שיעור קטן בכלכלת הדיג, ומלמדת אותנו שכשאוכפים את חוקי הדיג בצורה חמורה כל כך, אוכלוסיית הדגה עולה בצורה דראסטית, במקרה הזה בכ-400% ב-3 שנים האחרונות וכתוצאה מכך, הביקוש לדגים הספציפיים הללו עולה, והדייגים יכולים להרשות לעצמם להעלות את המחירים, ועדיין - בו ברגע שהסירה מגיעה לאדמה, כל הסחורה נמכרת באופן מיידי. 

 

אז נכון, המחירים הגבוהים מאפשרים בעיקר לפלח קטן של האוכלוסייה לרכוש את הדגה הזו, שנמכרת כמעט כולה למסעדות השכנות, ונכון ששמורות טבע כאלו לא יכולות להיות הפתרון היחיד לבעיית המגוון הביולוגי-הימי או בעיית המזון העולמית, הן חייבות להתקיים לצד חינוך לצריכה מועטה יותר של דגים (ושל אוכל בכלל), ורגולציה מחמירה עם התערבות ממשלתית. למרות כל אלו, אין ספק שלחוקי הדיג בסגנון המערב הפרוע של ישראל (ושל שאר העולם), לא יזיק לשאוב דוגמה, ולו קטנה, מהשמורה המיוחדת הזו, שמהווה מוקד עלייה לרגל למומחים מהתחום. 
אז שתהייה שנה טובה, ושנהייה לראש, זנב, לחי, ואדרה, ולא רק של 5 זנים, אלא של מגוון רחב יותר. שנדע לאכול דגים וחיות אחרות מהים, ואפילו לזלול, אבל שנשכיל גם לתת להם להתרבות בשקט.


אני מזמינה אתכם לקרוא סיקור מעמיק ומרתק בנושא, שנכתב על ידי חברתי ללימודים נטלי שפריר, על היריד העולמי ה-7 לדיג בר קיימא מבית סלואו פוד, שהתקיים בג׳נובה בחודש מאי האחרון, הנה הלינק>>>http://bit.ly/1LthPMy

Please reload

July 20, 2019

November 7, 2017

September 1, 2017

Please reload

© 2016 כל הזכויות שמורות למיכל לויט